החלטה בתיק ע"פ 1436/04

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 5.2.04, (ת.פ. 40247/02), אשר על-פיו הוטל על המבקש עונש של 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי ל- 3 שנים, והתנאי הוא, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע או כל עבירה אחרת מסוג פשע, שיש בה יסוד של אלימות או עבירת רכוש מסוג פשע.

           העובדות העומדות ברקע הדיון שבפנינו הן כדלקמן:

           המבקש, שהדרדר לשימוש בסם מזה שנים, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, שביצע יחד עם אדם נוסף, שדינו כבר נגזר. ביום 4.8.02 השניים שדדו בשעת הצהריים נהג מונית, שהסיעם לחולון, אגב שימוש באולר ובמספריים שהוצמדו לגופו וגנבו ממנו, תוך איומים, כספים, מסמכים, מכשיר טלפון נייד ושעון משוכלל.

           למבקש ניתנה הזדמנות לצאת ממעגל הסם, להיגמל ולהשתקם בכך, ששוחרר על-ידי בית-המשפט, ביום 28.10.02, והועבר למסגרת של גמילה בקהילה טיפולית ובהמשך גם להוסטל. הוא שהה במסגרת הזו, בפיקוח שירות המבחן, כ- 16 חודשים. למרבה הצער, הוא כשל בעת שהתרחשה תקרית, שנסיבותיה לא הובהרו, ואשר במהלכה נעלמו כספים שהיו תחת אחריותו. אחראית ההוסטל ראתה עניין זה בחומרה רבה ועד כדי סילוקו מן המסגרת בה שהה. בהמשך, עזב את ההוסטל, ניתק קשר עם האחראים שם, לא יצר קשר עם שירות המבחן, עד אשר נעצר ביום 4.2.04, בסיום היעדרות שהחלה מיום 24.12.03. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ז' כספי) קבע, כי מדובר בהפרה בוטה של הוראות המסגרת שבה היה מצוי, כמו גם האמון שניתן בו באשר להשתלבותו בתהליך השיקומי-גמילתי.

           בא-כוח המבקש ביקש לשכנע את בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום לנעול את הדלת בפניו, וכי עדיין ראוי לשקול אפשרות של החזרתו למסגרת הגמילתית, בה שהה תקופה ניכרת.

           בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו לא קיבל טענה זו, בקובעו, כי אין מדובר בהפרה משמעתית גרידא, שכן, המסגרת השיקומית מאפשרת השתלבות מחודשת בחברה והיא גם המפקחת על התנהגותו של הנגמל, ופגיעה במסגרת זו איננה נסבלת על-ידי האחראים על אותה מסגרת, והטיל עליו את העונש כאמור לעיל.

           ביום 12.2.04 הגיש המבקש לבית-משפט זה ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי וכן בקשה לשחרורו ממאסר ועיכוב ביצוע גזר-הדין. 

           לטענת בא-כוח המבקש, הטעם העיקרי לבקשה הינו החשש מפני אובדנם של 14 חודשי ניקיון מוחלט מסמים, אובדן האפשרות הממשית לשיקומו המלא של המבקש וכן אובדן הטרנספורמציה שעבר בדרכו חזרה לחברה הנורמטיבית.

           מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע העונש, אלא בבקשה להפסיק את ביצוע העונש לאחר שכבר החל. וברור הוא, כי הפסקת ביצוע העונש, לאחר שכבר הוחל בביצוע בפועל, לא תיעשה אלא נוכח קיומו של טעם מיוחד, אשר לא מתקיים במקרה דנן.

           החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

           כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עיינתי בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. מבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר בשל ערעור תלוי ועומד. המבקש הורשע בתיק דנן בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ועברו הפלילי מכביד ביותר. המבקש שהה בחלופת מעצר בקהילה טיפולית, אולם הוא עזב את הקהילה, מבלי לדווח לאיש ונעלם לתקופה משמעותית, לא דיווח לאחראים בקהילה על מקום הימצאו ואף לא לשירות המבחן. היעלמות זו של המבקש, יש בה משום הפרה חמורה של האמון שניתן בו ומכאן יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי ולאספקטים של המשפט הפלילי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 241, 277; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו- 3 אח', פ"ד מח (1) 302, 330).

           אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירה, בהיעלמותו של המבקש מן הקהילה הטיפולית, באופי הערעור ובאורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.

           הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית.

           ניתנה היום, ל' בשבט תשס"ד (22.2.04).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: